חולים מונשמים במצב קריטי נוטים לפתח כיבי סטרס במערכת העיכול העליונה, שיכולים לגרום לסיבוכים של דמם מהאזור. מקובל, לכן, לטפל בחולים אלו במדכאי הפרשת חומצה: מעכבי משאבת פרוטונים (PPIs) או בחסמי רצפטור להיסטמין H2י(H2RAs). תרופות אלה מפחיתות היארעות של דמם ממערכת העיכול העליונה, יחסית לנוגדי חומצה או פלסבו, ולפי מחקרים מסויימים, ל-PPIs השפעה טובה יותר בהיבט הזה. יחד עם זאת, דיכוי הפרשת החומצה טומן בחובו סיכונים; נטייה גדולה יותר לזיהומים כמו דלקת ריאות וקלוסטרידיום דיפיצלה (CDI). במחקר עוקבה רטרוספקטיבי זה השוו החוקרים בין שני הטיפולים באשר לשיעור הסיבוכים.
עוד בעניין דומה
נכללו במחקר 35,312 מבוגרים שנזקקו להנשמה מעל 24 שעות. 13,439 (38%) טופלו ב-H2RAs ו-21,873 (62%) טופלו ב-PPIs. לא נכללו במחקר חולים שטופלו בשל דימומים במערכת העיכול. פמוטידין (פפסיד) היתה התרופה הנפוצה ביותר בשימוש בקבוצת ה-H2RAs ופנטופרזול הייתה התרופה הנפוצה יותר בקבוצת ה-PPIs.
ללא התאמת משתנים, שיעור הדימומים ממערכת העיכול (2.1% לעומת 5.9%, p<0.001), דלקות ריאה (27% לעומת 38.6%, p<0.001) ו- CDIי(2.2% לעומת 3.8%, p<0.001) היו נמוכים יותר בקבוצה שטופלה ב-H2RAs. כנ"ל לגבי משך האשפוז בטיפול נמרץ, תמותה ועלויות אשפוז. לאחר התאמת משתנים, שיעורי הדימום המשניים ממערכת העיכול, דלקות ריאה, ו-CDI היו עדיין גבוהים יותר בחולים שטופלו ב-PPIs. למינון ולמשך הטיפול מדכא הפרשת חומצה לא היו השלכות לגבי הסיכונים הללו. נמצאו משתנים אחרים בלתי תלויים הקשורים בסיכונים הללו – כגון גיל, כשל נשימתי, פגיעה כלייתית אקוטית, פגיעה נוירולוגית וכו'.
תוצאות המחקר סותרות את המלצות ה-Surviving Sepsis Campaign, לפיהן PPIs עדיפים להפחתת הסיכון לדמם ממערכת העיכול בחולים קריטיים. מחקרים אחרים תומכים בממצאים לפיהם דיכוי הפרשת חומצה מגביר את הסיכון לדלקת ריאות ול-CDI. הסבר אפשרי הוא שהעלייה ב-PH מאפשרת חדירה קלה יותר של חיידקים דרך מערכת העיכול.
למחקר מגבלות בהיותו מחקר עוקבה רטרוספקטיבי. הקבוצות לא היו זהות במאפיינים הדמוגרפיים, ודרושים מחקרים פרוספקטיבי השוואתיים בתחום.
ערכה: ד"ר שירי אלפרט
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
